Wadi Rum Geology
This article is about the geology of the Rum area. It describes the various rock types, formations and the stratigraphic section. Since it is for climbers, it also refers to climbing styles, typical holds and anchoring techniques.
תוכן עניינים
Introduction
The Rum area is located east to the Jordan/Dead Sea rift, on the farthest side of the Edom ridge, and near the Saudi Arabian border. The area is featured by fairly steep mountains, in most cases, nicely separated from one another by either deep canyons, or by wide, flat, sandy rifts.
The over-whole nature of the cliffs, their steepness and prominence hint at a geologically young region, criss-crossed with impressive joint/crack system. the geological section of the region is pretty straightforward. Three rock types are easily seen. The lower part of the section is made of granite. On the granite and occupying most of the columnar section, there is a fairly hard, fairly dark sandstone. On top of that there is a softer, whiter sandstone.
Those three main geological units can be easily seen on the east face of Jebel Rum:
- The base of the wall is made of Granite.
- Dark, brownish-red sandstone forming the main, impressive wall. Most of the section is made of this type of sandstone.
- White, soft sandstone, forming the curvy domes and the summit plateau.
The formation of Wadi Rum and the cliffs surrounding it are a by product of the formation of the Jordan/Dead Sea rift, in a series of geological events.
The Geological Section
Wadi Rum itself, as well as the village Rum, are set at an altitude of approximately 900m above sea level. The highest summit in the region, Jebel Rum, is 1754m above sea level. The stratigraphic column is approximately 850m thick. On the east wall of Jebel Rum the thickness of the main units are:
- Granite: 40-50m
- Dark sandstone: ~550m
- White sandstone: ~220m
The second highest mountain in the region, Jebel Um-Ishrin, is only one meter lower than Jebel Rum. Its west wall shows the same rock types, but with different thicknesses:
- Granite: 15-20m
- Dark sandstone: ~550m
- White sandstone: ~250m
The reasons for the differences are obvious, once we discuss
The General structure of the region
The foundation rock is granite, which is a plutonic rock. That means it solidified from magma (molten rock) deep in the earth's crust. On the Granite there are layers of sandstone, which is a sedimentary rock. The sandstone is made of sand, originating from eroded granite. This whole complex is tilted at an angle of approximately 15° towards the west.
The Rum area is split by a few dry ravines. The two main ones are Wadi Rum and Wadi Um-Ishrin, which are parallel to one another. Both ravines flow from north to south. They define the two prominent massives: The Jebel Rum and the Jebel Um-Ishrin Massive are split by a large number of smaller canyons and Siqs, most follow joint lines and crack systems with east-west orientaion.
The formation of the geological section
The plutonic foundation
The first stage is the formation of the granite foundation. After the solidification of the plutonic rocks from magma, and it's uplifting and exposure, a long tectonically inactive period followed. During periods with little tectonic activity, the main process affecting the geomorphology is erosion.
That, helped by gravitation (everything just falls down) results in an almost flat plane, called the peneplane (from greek: pene-almost). Similar low-relief plain representing the final stage of fluvial erosion during times of extended tectonic stability can bee seen all over the globe. These are usually the oldest rocks we can find in any region.
The vast plateaus of the peneplain were the product of wide and large rivers, transporting large volumes of alluvium and scree, and eroding the hills into flats.
The sandstones
On top of the granite plain, Dark sandstone (From the Cambrian era, ~600 million years ago) and white sandstone (from the Ordovician and Silurian eras, each ~100 million years younger.
Sandstone is a continental sedimentary rock. That means it is formed in a continental environment. The Nubian sandstone of Rum is mostly consisted of Quartz sand grains, which are basically white in color. The sandstone gets its colors from various metal oxides that are a part of the cement, holding the sand grain together to form the rock, mostly Iron oxides.
The colored sandstone is called the Um-Ishrin formation, and it cam also be found on the other side of the rift, near Eilat, in Timna, and in the Sinai peninsula.
The white sandstone is called the Dissi formation, and is named after the village Dissi, that is located on the border of the Rum region, north-east of Rum.
Joint sets
Joint sets are formed when the rock yields to stress. Large joint sets are the result of regional stress regimes, and the joint plains are formed perpendicular to the main compressive stress direction. Wadi Rum features numerous joint sets, and the two main sets are oriented north-east (demonstrated by Wadi Rum itself, and the walls on both it's sides, Wadi um Ishrin etc.) and east-west (demonstrated by the Large Siq, on Jebel Rum, the canyons that split the Um-Ishrin Massive etc.).
The N-S Joint sets are older, had more time to erode and become wider, and owe their existence to regional stress regime that preceded the Jordan/Dead sea rift. The E-W joint sets are perpendicular to the rift, and are due to the same stress that causes the translocation along the rift
regional tilting
The next stage in the formation of the area as is today, is a tilting of the whole region to the east. This inclination is associated with the Northward movement of the whole Arabian plate and the opening of the red sea. The result is that all the sedimentary rock, as well as the plutonic infrastructure, are inclined to the east, causing the outfrops to show more of the lower part of the section on the west of the area, and more of the top of the section in the east. The Granite, at the bottom of the section, is
הטיה אזורית
השלב הבא בהיווצרות הנוף הוא הטיה של כל האיזור לכיוון מזרח. גם הטיה זו קשורה לתנועה של כל הפלטה הערבית לכיוון צפון ולהיווצרות ים סוף. תוצאותיה של הטיה זו הן שכל השכבות של אבני החול, וגם המישור של התשתית הפלוטונית (הפנה-פליין), כולם נטויים לכיוון מזרח. זו הסיבה לכך שהחתך אינו אחיד בכל האיזור. הגרניט המופיעה בתחתיתו של החתך נחשפת פחות ופחות ככל שמתקדמים לכיוון מזרח. העובי הגדול ביותר של גרניט נמצא בצד המערבי של ג'בל ראם, פחות מכך בצידו המזרחי, עוד פחות בצידו המערבי של ג'בל אום-עישרין, שהוא בצד השני של הוואדי. בצידו המזרחי של ג'בל אום-עישרין הגרניט כבר קבור מתחת לחול של וואדי אום-עישרין, וממזרח לאיזור זה הוא לא נראה כלל.
בליה
השלב האחרון בהיווצרות הנוף הוא הבליה שיצרה את הוואדיות הגדולים ואת המצוקים עליהם אנחנו מטפסים היום. הבליה אחראית גם למאפיינים הגדולים כמו מצוקים וסיקים, וגם לקטנים, כמו אחיזות, ראשי תרנגולות, שעוני חול, גשרים וקרניים.
אחיזות, עיגונים ועוד...
כאמור, ניתן לחלק את הבליה לבליה בקנה מידה גדול, כלומר, וואדיות, פסגות ומצוקים, ולבליה בקנה מידה קטן, כלומר - אחיזות, טפוני, סדקים ועיגונים.
תהליכי הבליה הם במידה רבה תלויי אקלים. בלייה בסביבה מדברית מושפעת ממים ורוח במידה מועטה, והגורם העיקרי בבליה הוא המלח. העדר המים משמעו שאין שטיפה של המלח והוא מצטבר על פני הסלע ומאכל אותו.
בוואדי ראם, כמות המשקעים אינה מספיקה לבליה של המים להפוך לגורם משמעותי, והם מהווים גורם משני ועקיף, כפי שיתואר בהמשך.
בליה בקנ"מ גדול
בליה בקנה מידה גדול מתבצעת על פני כל האיזור. בליה מסוג זה מתחילה בקוי חולשה קיימים ומרחיבה אותם. קוי החולשה הללו הם, במרבית המקרים, סדקים של מערכות הסידוק הקיימות.
התמוטטויות של בלוקים גדולים משאירות במקום הגושים שנפלו מצוקים תלולים. הסלע השחור הקשה שמכסה פייסים תלולים בראם (כמו הפייס של ג'בל אום-אג'יל, או הפייס של הקיר המרכזי) הוא מישור של סדק, שאחד הגושים שלו התמוטט. על מישור הסדק ניתן לראות במקרים רבים דגם של עיגולים קונצנטריים שהוא עקבות היצירה של מישור הסדק המקורי.
בשלב מאוחר יותר זרימה של מים עוזרת לפורר ולפנות את הגושים שנפלו. בשעת אירועים שיטפוניים עוברות בסדקים העיקריים כמויות גדולות של מים בזמן קצר, ובאנרגיה גבוהה. שיטפונות אלו מסלקים כל סלע רופף שקיים בסדקים, ושוטפים את המלח מהם. בתוך סדקים כאלו, כמו בסיק הגדול, הבלייה כתוצאה ממליחות על הסלע היא משמעותית פחות.
בליה בקנ"מ קטן
בליה בקנה מידה מקומי תלוי ומושפע במידה רבה מתנאים מקומיים: סדקים קטנים, קוי חולשה ותלילות של המצוק באיזור מסויים משפיעים כולם במידה רבה על זרימת המים המועטים שנמצאים שם. דווקא על קירות מאד תלולים, אפילו שליליים, המים מתנקזים למרזבי זרימה ואינם שוטפים את כל הקיר. במקומות שבהם זורמים פחות מים, מצטבר מלח, והוא מאכל את הסלע. התהליך דומה לזה המתרחש לקירות בתים הסמוכים לים, שגם עליהם מצטבר מלח מרסס הגלים.
הבליה מהירה ביותר על קירות שיש עליהם קוי זרימה מובהקים, שכן בקוי הזרימה הללו עוברים כל המים, ושאר הקיר אינו נשטף לעולם. האיזורים שמתבלים הופכים שקועים, וקוי הזרימה של המים נשארים בולטים מן הקיר. התופעה המתקבלת נקראת טפוני (Tafooni - חלונות ביוונית) והיא טיפוסית לכל סוגי הסלעים בסביבות מדבריות.
כאשר שני חלונות (או יותר) כאלה מתחברים, הם יוצרים פיצ'רים טיפוסיים. אם החיבור הוא ראשוני, רק נוצר חור ביניהם, מקבלים שעוני חול, או גשרים אנכיים. גשרים אלה הם עיגונים מצויינים לגולש אחרון, ומצויים לרוב מתחת לצנירים וגגות קטנים.
כאשר הבליה מתקדמת יותר, מתקבלים פייסים שעליהם מעין מדפונים עם שוליים בולטים, השאריות של פני הסלע המקוריים. אחיזות אלו עשויות להיות שונות בטיבן באופן דרמטי בין איזורים שונים על הפייס, וככל שהשולים של האחיזה בולטים יותר, יש יותר סיכוי שהמטפס ימצא את עצמו מתעופף עם האחיזה ביד.
בשלב מתקדם עוד יותר מתבלים כמעט כל פני הסלע המקוריים, ואת השאריות אנו מכנים בשם ראשי תרנגולות (chicken heads). גם גושים בולטים כאלה עשויים להיות עגינה מצויינת (אם מקיפים אותה ברצועה, למשל) או כזו שאפשר לתלוש ביד.
תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...
