הבדלים בין גרסאות בדף "צריכת חמצן מרבית"

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שורה 1: שורה 1:
'''צריכת חמצן מרבית''' (צח"מ או <math>VO_{2}max</math>) היא מדד ליעילות של ניצול החמצן המצוי באוויר שהספורטאי נושם. מקובל כי צריכת החמצן המרבית היא המדד המדויק ביותר לחיזוי ה[[סיבולת#סיבולת לב-ריאה|סיבולת האירובית]].
+
'''צריכת חמצן מרבית''' ('''צח"מ''' או '''<math>VO_{2}max</math>''') היא מדד ליעילות של ניצול החמצן המצוי באוויר שהספורטאי נושם. מקובל כי צריכת החמצן המרבית היא המדד המדויק ביותר לחיזוי ה[[סיבולת#סיבולת לב-ריאה|סיבולת האירובית]].
  
 
מחקרים בפיסיולוגיה של המאמץ מראים קשר ישר בין ההספק (המאמץ בזמן מסויים) לבין קצב צריכת החמצן. לדוגמא: ככל שאדם ירוץ על מסלול תלול יותר הוא מבצע עבודה רבה יותר ביחידת זמן (הספק גבוה יותר) וקצב צריכת החמצן שלו יעלה בהתאמה.
 
מחקרים בפיסיולוגיה של המאמץ מראים קשר ישר בין ההספק (המאמץ בזמן מסויים) לבין קצב צריכת החמצן. לדוגמא: ככל שאדם ירוץ על מסלול תלול יותר הוא מבצע עבודה רבה יותר ביחידת זמן (הספק גבוה יותר) וקצב צריכת החמצן שלו יעלה בהתאמה.

גרסה מ־03:45, 17 במאי 2009

צריכת חמצן מרבית (צח"מ או [math]VO_{2}max[/math]) היא מדד ליעילות של ניצול החמצן המצוי באוויר שהספורטאי נושם. מקובל כי צריכת החמצן המרבית היא המדד המדויק ביותר לחיזוי הסיבולת האירובית.

מחקרים בפיסיולוגיה של המאמץ מראים קשר ישר בין ההספק (המאמץ בזמן מסויים) לבין קצב צריכת החמצן. לדוגמא: ככל שאדם ירוץ על מסלול תלול יותר הוא מבצע עבודה רבה יותר ביחידת זמן (הספק גבוה יותר) וקצב צריכת החמצן שלו יעלה בהתאמה.   נהוג לנרמל את יחידות המדידה של הצח"מ מנורמלות למשקל גופו של הנבדק ומבוטאות במיליליטר חמצן לק"ג גוף לדקה (מ"ל/ק"ג/דקה). על מנת לקבל קנה מידה ערכי צח"מ טיפוסיים אצל לא מאומנים הם 35-40, אצל שחקני כדורגל 52-62, רוכבי אופניים 72-78, רצי מרתון 75-85.

ככל שערך הצח"מ גבוה יותר כך הסיבולת האירובית טובה יותר. למעשה המונח "צריכה" מבטא את ה"ניצול"של החמצן מן האוויר. אדם מאומן מנצל טוב יותר את החמצן המצוי באוויר. כך, ככל שהצח"מ גבוה, ערכי הדופק, אוורור הריאות (קצב נשימה) ולחץ הדם במאמץ יהיו נמוכים יותר.   הקשר בין הספק לצריכת החמצן אינו בלתי מוגבל ומעל דרגת הספק מסוימת לא ניתן יהיה עוד להעלות את קצב צריכת החמצן על אף הדרישה האנרגטית המתגברת. צריכת החמצן המרבית ([math]VO_{2}max[/math]) מתייחסת בדיוק לנקודה שבה צריכת החמצן מתאזנת ואיננה ממשיכה לעלות גם כשישנה עלייה בהספק.

צריכת החמצן איננה ממשיכה לעלות גם עם עלייה בהספק, בגלל אחת או יותר מהסיבות הבאות:

  1. יעילות נמוכה בספיגת חמצן בשרירים הפעילים. פירושו של דבר הצטברות מהירה של תוצרי לוואי מן הפעילות כגון חומצת חלב.
  2. מגבלה ביכולת הלב ומערכת הדם להזרים כמויות מספיקות של חמצן לשרירים.
  3. מגבלה ביכולת הריאות ומערכת הנשימה להזרים כמויות מספיקות של חמצן אל הדם ולפנות פחמן דו חמצני ([math]CO_2[/math]) ממנו.

אימונים אירוביים (ריצות למרחקים, אופניים וסקי קרוס-קאונטרי, למשל) משפרים מאוד את שלושת מנגנונים אילו ובעקבותיהם גם קצב צריכת (ניצול) החמצן. במקרה של המשך עליית ההספק למרות אי היכולת להעלות את הצח"מ האנרגיה הנוספת הנדרשת על ידי הגוף תסופק על ידי מסלול המכונה אנאירובי. מסלול זה מאופיין בצבירת חומצת חלב בשריר (עקב חמצון לקוי) וחוב חמצן. שני אלה מגבילים את היכולת להתמיד בפעילות ברמת עצימות זו.

אנשים מאומנים, כמו רצים למרחקים ארוכים, רוכבי אופניים ומטפסי הרים מסוגלים להתמיד בהספקים בהם מתרחש הצח"מ למשך 12 - 15 דקות. אנשים לא מאומנים ייאלצו להפסיק את הפעילות או להוריד את דרגת העצימות לאחר לא יותר מ 3 – 4 דקות.



תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...