הבדלים בין גרסאות בדף "חריצים גדולים"

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
 
שורה 1: שורה 1:
 
[[תמונה: off width.jpg|left|200px]]
 
[[תמונה: off width.jpg|left|200px]]
'''חריצים גדולים''' (באנגלית: '''off width cracks''') הם חריצים בגודל כזה שאי אפשר לעשות בהם [[ג'אמינג]] טוב על ידי שום איבר של הגוף. הם קצת יותר גדולים מדי כדי לנעול בהם אגרוף או נעל, אבל קטנים מכדי להיכנס לתוכם כמו ב[[ארובה]].
+
'''חריצים גדולים''' (באנגלית: '''[[off width cracks]]''') הם חריצים בגודל כזה שאי אפשר לעשות בהם [[ג'אמינג]] טוב על ידי שום איבר של הגוף. הם קצת יותר גדולים מדי כדי לנעול בהם אגרוף או נעל, אבל קטנים מכדי להיכנס לתוכם כמו ב[[ארובה]].
  
 
בחריצים כאלה מאד לא נוח לטפס, והם נחשבים אימתם של מטפסי חריצים בכל העולם. הטיפוס בחריצים גדולים הוא מאד מאמץ ודומה יותר מכל דבר אחר לזחילה כלפי מעלה בתוך מחילה מחוספסת וצרה מדי. זה קצת דומה לטיפוס בארובה צרה (squeeze chimney), רק שהגוף לא בתוך הארובה, אלא רק כתף אחת, יד אחת ורגל אחת. טיפוס כזה אינו מערב עדינות בתנועות, אלגנטיות או דיוק, ויש בו הרבה חריקת שיניים, קללות וגידופים. הסיבה לכך היא שכפי הנראה אין דרכים קלות לטפס בחריצים גדולים ורֹוב המטפסים מעדיפים להתעלם מהם אם הם רק יכולים, ולא לומדים איך להתמודד עם הבעיה. אולם עם הכנה מתאימה ומעט אימון בחריצים כאלה, הטיפוס הופך לאפשרי, אם כי עדיין קשה.
 
בחריצים כאלה מאד לא נוח לטפס, והם נחשבים אימתם של מטפסי חריצים בכל העולם. הטיפוס בחריצים גדולים הוא מאד מאמץ ודומה יותר מכל דבר אחר לזחילה כלפי מעלה בתוך מחילה מחוספסת וצרה מדי. זה קצת דומה לטיפוס בארובה צרה (squeeze chimney), רק שהגוף לא בתוך הארובה, אלא רק כתף אחת, יד אחת ורגל אחת. טיפוס כזה אינו מערב עדינות בתנועות, אלגנטיות או דיוק, ויש בו הרבה חריקת שיניים, קללות וגידופים. הסיבה לכך היא שכפי הנראה אין דרכים קלות לטפס בחריצים גדולים ורֹוב המטפסים מעדיפים להתעלם מהם אם הם רק יכולים, ולא לומדים איך להתמודד עם הבעיה. אולם עם הכנה מתאימה ומעט אימון בחריצים כאלה, הטיפוס הופך לאפשרי, אם כי עדיין קשה.

גרסה אחרונה מ־05:50, 1 ביולי 2009

חריצים גדולים (באנגלית: off width cracks) הם חריצים בגודל כזה שאי אפשר לעשות בהם ג'אמינג טוב על ידי שום איבר של הגוף. הם קצת יותר גדולים מדי כדי לנעול בהם אגרוף או נעל, אבל קטנים מכדי להיכנס לתוכם כמו בארובה.

בחריצים כאלה מאד לא נוח לטפס, והם נחשבים אימתם של מטפסי חריצים בכל העולם. הטיפוס בחריצים גדולים הוא מאד מאמץ ודומה יותר מכל דבר אחר לזחילה כלפי מעלה בתוך מחילה מחוספסת וצרה מדי. זה קצת דומה לטיפוס בארובה צרה (squeeze chimney), רק שהגוף לא בתוך הארובה, אלא רק כתף אחת, יד אחת ורגל אחת. טיפוס כזה אינו מערב עדינות בתנועות, אלגנטיות או דיוק, ויש בו הרבה חריקת שיניים, קללות וגידופים. הסיבה לכך היא שכפי הנראה אין דרכים קלות לטפס בחריצים גדולים ורֹוב המטפסים מעדיפים להתעלם מהם אם הם רק יכולים, ולא לומדים איך להתמודד עם הבעיה. אולם עם הכנה מתאימה ומעט אימון בחריצים כאלה, הטיפוס הופך לאפשרי, אם כי עדיין קשה.

החריצים הגדולים הקשים ביותר לטיפוס הם אלה שהם אפילו צרים מכדי להכניס לתוכם את הברך. במקרה כזה האפשרות היחידה היא לנסות ולנעול את היד עד הכתף, להעלות את הרגליים ולנעול אותם בתוך החריץ, ולנסות להוציא את הכתף ומיד להכניס אותה בחזרה אל תוך החריץ קצת יותר גבוה. זו עבודה קשה מאד וההתקדמות היא איטית.

כאשר הברך יכולה להנעל בחריץ החיים הופכים קלים יותר. אז גם הכתף יכולה להכנס לשם, וכל העסק הופך דומה יותר לטיפוס ארובה. צריך להחליט איזה צד רוצים בתוך הסדק (כי אחרי שמתחילים קשה מאד להחליף). כדאי להתחשב בהבדלים בין הצדדים. אם צד אחד בולט יותר מן הקיר, הוא נותן תמיכה טובה יותר לגב. אם אחד הצדדים מחוספס יותר או משונן, יהיו שם יותר אחיזות לרגליים. כדאי להשתמש בכל חספוס או מדפון כדי לעמוד עליו, כאשר הידיים והחזה נעולים בתוך החריץ ודוחקים כנגד שתי הדפנות.

בחריצים גדולים, אפשר לפעמים לעשות סטאקינג (stacking), כלומר לנעול שתי ידיים יחד, זו על זו, או שתי כפות רגליים יחד, בתוך החריץ. אפשר להמציא עוד טכניקות נעילה כיד הדמיון הטובה על המטפס. כדאי להמנע מן הנטיה הטבעית להכנס עמוק יותר אל תוך החריץ. למרות שההרגשה אז יותר בטוחה, היכולת לנוע הופכת מוגבלת מאד, והטיפוס קשה יותר.


תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...