אברסט

מתוך Climbing_Encyclopedia
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האברסט

אברסט הוא הפסגה הגבוהה בעולם, והוא נמצא ברכס ההימלאיה על גבול נפאל וטיבט (טיבט נכבשה על ידי סין בשנת 1950 והיא בשליטת סין), בקואורדינטות: 17″ 59′ 27° צפון, 31″ 55′ 86° מזרח.


שמו הטיבטי של ההר הוא "צ'ומולונגמה" (Chomolungma), ופירושו "האלה-האם של העולם". שמו הנפאלי הוא "סגרמתה" (Sagarmatha) ופירושו אלת השמיים. שמו המוכר הוא על שם סר ג'ורג' אִיוְרֶסְט (זו ההגייה הנכונה של שמו ולא כפי שמקובל היום) שהיה המודד הראשי של הודו והאחראי השני למיפוי הטריגונומטרי הגדול של תת היבשת ההודית.

האברסט (8848מ') הוא ההר הגבוה מבין 14 הפסגות שמעל 8000מ'. גבהו כמעט 9ק"מ מעל פני הים, ופסגתו נמצאת מרבית הזמן בתוך זרם הסילון (jet stream) הנע במהירויות של מאות קמ"ש במרומי האטמוספירה. הוא גבוה בכ-240מ' מההר השני בגבהו בעולם, K2, שמתנשא לגובה של 8611מ' ברכס הקרקורם, שהוא רכס משני של ההימלאיה, בפקיסטן.

מדידת האברסט ומתן שמו

המיפוי הגדול של תת היבשת ההודית נערך במאה ה-19 התנהל בעזרת שיטות טריאנגולציה. הפרוייקט החל בשנת 1802 מהקצה הדרומי של הודו והתקדם לכיוון צפון באיטיות. המודדים הגיעו אל מרגלות ההימאליה ב-1843 (לאחר כארבעים שנה), בערך באותו זמן שאיוורסט פרש מתפקידו, חזר לבריטניה והוחלף על ידי אנדרו וו (Andrew Waugh). וו החל במדידת גובהם של ההרים ברכס ההימלאיה. כבר ב-1847 התברר שרבות מהפסגות בהימלאיה גבוהות יותר מהפסגות באנדים, שהיו הגבוהות ביותר שנמדדו עד אז. אולם וו לא פרסם את הממצאים, והחליט לסיים את המדידה לפני שהוא מפרסם. הפסגות נמדדו, ממרחק של מאות קילומטרים, בשנת 1847, ושוב ב-1849. רק ב-1852, לאחר הצלבת כל המידע, זיהוי הפסגות מהמקומות השונים שבהן נמדדו והחישובים הטריגונומטריים הדרושים, התברר שהפסגה שסומנה במפות Peak XV, היא הגבוהה ביותר ברכס, וכפי הנראה הנקודה הגבוהה ביותר על פני כדור הארץ. תוצאות המדידה פורסמו ב-1856, ש"פסגה XV" שבהימאליה הנפאלית גובהה 29,002 רגל או 8840 מ'), ושזהו כנראה ההר הגבוה ביותר בעולם. האגדה מספרת, שהגובה שחושב לאחר מיצוע כל המדידות היה 29,000 רגל, והוחלט להוסיף שני רגל כך שלא ייווצר הרושם שהמספר הומצא או עוגל.

וו, שטען שלא מצא להר שם מקומי, הציע לקרוא לפסגה, לאות כבוד, על שם קודמו, שהיה עדיין חי. איוורסט, בתפקידו כמודד הראשי של הודו, הקפיד להשתמש בשמות מקומיים. לכן, הוא השמיע התנגדות לכבוד שהוצע לו, אם כי לא מאד חזקה. למרות התנגדויות נוספות שנשמעו, החליטה החברה הגאוגרפית המלכותית הבריטית ב-1865, לקרוא להר על שמו של איוורסט, שנה לפני מותו. איוורסט עצמו, לא רק שלא היה על ההר או בסביבתו, ככל הנראה אף לא ידע איך הוא נראה.

בשנים האחרונות קמה בהודו תנועה, שיש לה גם תומכים במדינות אחרות, הדורשת לשנות את שמו הרשמי של ההר משם בריטי, לשם הודי. הם מציעים לקרוא את ההר על שמו של רד'נאת סידקאר, המתמטיקאי ההודי שערך את כל חישובי הטריאנגולציה, ושכפי הנראה היה הראשון שהבין שזהו ההר הגבוה בעולם.

נסיונות ראשונים

בשנת 1856, כשהתפרסם דבר קיומו של ההר, וגבהו, האלפיניזם כפי שאנו מכירים כיום - עדיין לא היה קיים. טיפוס הרים היה אלפיניזם בלבד (כלומר - באלפים, ומסלולי הטיפוס היו של יום אחד, מקסימום יומיים. מסורת של טיפוס הרים גדולים ממש, לא הייתה קיימת, וגם השיטה, הדורשת תקופות ארוכות של התאקלמות והקמה של מחנות מרובים על ההר, לא היתה. בנוסף, שתי המדינות שעל גבולן נמצא האברסט - נפאל ובמיוחד טיבט, היו סגורות לעולם המערבי.

בשנת 1885, טען קלינטון תומס דנט (Clinton Thomas Dent) נשיא המועדון האלפיני (המועדון האלפיני נוסד בבריטניה ב 1857 והיה כפי הנראה המועדון האלפיני הראשון בעולם) שטיפוס על האברסט הוא אפשרי. הטענה הופיעה בספרו "מעל קו השלג" (Above the Snow Line).

הבריטים, שהתעניינו באיזור מסיבות פוליטיות-איפריאליסטיות, שלחו מרגלים הודים, בין השאר על מנת למפות את האזור. גם אנשי צבא בריטים הסתננו לאזור. הרעיון לטיפוס על האברסט הועלה ב-1893, בשיחה שני קצינים, פרנסיס יאנגההסבנד וצ'ארלס ברוס (ששמם עוד יחזור כאן).

טיבט התחילה להיפתח לבריטים רק בעקבות פלישה ב-1904 של כוח בריטי בראשות יאנגההסבנד שכבש את להסה בירתה, והפך את המדינה לארץ חסות בריטית. אולם התהפוכות הפוליטיות העבירו את השליטה תחילה לסין, ולבסוף לעצמאות טיבטית. ב-1913 ערך איש צבא אחר, ג'ורג' נואל, מסע חשאי אל מרגלות האברסט מהכיוון הטיבטי, אולם לאחר שאזל המזון למשלחת, היא נחשפה ואולצה לחזור. מלחמת העולם הראשונה קטעה את העניין בטיפוס בכלל ובאברסט בפרט. ורק ב-1919 הציג נואל את יומניו בפני החברה הגאוגרפית המלכותית, שלראשותה נבחר באותה עת יאנגההסבנד. בעקבות כך החליטו הבריטים לנסות לכבוש את מה שכונה "הקוטב השלישי" (אחרי כיבוש הקוטב הצפוני ב-1909 והקוטב הדרומי ב-1911).

ב-1920 קיבלו הבריטים אישור מן הדלאי לאמה השלושה עשר, וב-1921 יצאה משלחת מחקר ששהתה באזור בין יוני לספטמבר. מטרת המשלחת היתה למצוא מסלול ולהחליט על עונה אופטימלית לניסיון העפלה מכיוון טיבט. המשלחת הגיעה עד לאוכף הצפוני, לגובה של כ-7000מ'.

במאי 1922 יצאה משלחת ראשונה עם המטרה המוצהרת לנסות ולהגיע לפסגה. המשלחת הונהגה על ידי צ'ארלס ברוס. הם הקימו מחנה על האוכף הצפוני בגובה של 27,000 רגל (7620מ') משם יצאו שלושה ניסיונות העפלה אל הפסגה, אך כולם נכשלו.

הצלחה ראשונה

ב-1923 התארגנה משלחת המחקר הבריטית השלישית להר אברסט. ראש המשלחת היה סגן אלוף אדוארד נורטון. ג'ורג' מאלורי היה בכיר המטפסים במשלחת. במהלך ההכנות, בסיור הרצאות בארה"ב, הוא ענה לשאלת עיתונאי מניו-יורק את התשובה המפורסמת ביותר בתולדות טיפוס ההרים - "כי הוא שם", כתשובה לשאלה "למה לטפס על האברסט?"

המשלחת יצאה ב1924. ב-8 ביוני, 1924, ג'ורג' מאלורי ואנדרו אירווין ניסו לטפס על ההר דרך האוכף הצפוני והרכס הצפון מזרחי. הם אבדו במהלך הטיפוס, אבל הגיעו קרוב למדי לפסגה. זה היה הנסיון המוצלח ביותר למשך שלושים השנים הבאות.

נסיונות נוספים נערכו על ידי יו ראטלדג' (Hugh Ruttledge) בשנים 1933, 1936. משלחות אלה ניסו לטפס דרך הפייס הצפוני, מטיבט.

האופציה הסינית נסגרה בשנת 1950, לאחר שהסינים כבשו את טיבט וסגרו את השטח למערביים. בשנת 1950, ביל טילמן (Bill Tilman) עם קבוצה קטנה שכללה את צ'ארלס יוסטון, אוסקר יוסטון ובטסי קאולס (Charles Houston, Oscar Houston, Betsy Cowles) ערכו סיור באיזור האברסט, ולמעשה "פתחו" את מסלול הטרקים המקובל כיום, כאפרואוץ' לאברסט מהצד הנפאלי.

בשנת 1951 משלחת בריטית נוספת לאיזור האברסט. זו היתה משלחת בראשות אריק שיפטון (Eric Shipton), שמטרתה היתה לערוך תצפיות ולמפות מסלולים לקראת טיפוס על האברסט. במשלחת השתתף גם מטפס ניו-זילנדי לא ידוע בשם אדמונד הילארי.

בשנת 1953 יצאה משלחת בריטית נוספת, הפעם כדי לנסות ולהגיע לפיסגה, מן הצד הנפאלי. גם במשלחת זו השתתף אותו אדמונד הילארי. הבריטים רצו - יותר מתמיד - להראות את יכולתם בשנה זו, כי זו היתה שנת הכתרה של מלכה חדשה באנגליה. גם את המשלחת הזו אמור היה להנהיג שיפטון, אך המשימה הוטלה לבסוף על ג'ון האנט (John Hunt). הילארי הצטרף למשלחת בעקבות חברו הטוב ג'ורג' לואו, אך שקל לפרוש כשנודע לו על החילופים בראשות המשלחת. גם שיפטון, וגם האנט שוחחו איתו ושיכנעו אותו להשאר.

האנט אסף קבוצה חזקה של מטפסים מנוסים. ביניהם היו גם נתינים בריטיים שלא חיו בבריטניה. גם אדמונד הילארי, מניו-זילנד, וגם טנזינג נורגיי, מנפאל, ענו להגדרה זו. המשלחת העלתה סדרה של מחנות על ההר, והמסלול כלל מעבר במפל הקרח של הקומבו. פתיחת חלק זה של המסלול היתה באחריותו של הילארי. המטפסים חצו את הפייס הדרומי של הלהוטסה (Lhotse) ומשם פנו לאוכף הדרומי.

ב-26 במאי יצא אל הפסגה הזוג הראשון - צ'רלס אוונס וטום בורדילון (Tom Bourdillon ו-Charles Evans), אך לא רחוק מן הפסגה הפסיקו מערכות החמצן שלהם לתפקד והם נאלצו לחזור.

Hillarynorgay.jpg
טנזינג נורגיי מניף את דגל אנגליה על פסגת האברסט

הבאים בתור היו אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי, שנחשבו למטפסים החזקים של המשלחת, ונבחרו לנסיון הבא. הם עלו למחנה הגבוה ובילו לילה במחנה נוסף מעל לאוכף הדרומי בגובה של 8500מ'. ב-28 במאי, בשעה 6 וחצי בבוקר יצאו מן האוהל. תנאי השלג לא היו טובים במיוחד ובכמה מקומות היה רוחבו של הרכס הדרום מזרחי כרוחב סוליות הנעלים. ההתקדמות היתה טובה והם הגיעו לפסגה הדרומית עד השעה 9. כשעה אחר כך הם הגיעו למצוק של כ-12 מ'. המדרגה של הילארי (Hillary Step) כפי שהיא נקראת היום, היתה הבעיה הטכנית העיקרית במסלול. הילארי טיפס את המדרגה בארובה שנוצרה בין הסלע לקרח שהיה עליו.

ב-28 במאי, 1953, בשעה 11 וחצי, עמדו אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי על 'גג העולם'. הם שהו בפסגה כרבע שעה. הם לחצו ידיים והתחבקו. הילארי צילם את טנזינג מניף את דגלי האו"ם, בריטניה, נפאל והודו מעל הפסגה. טנזינג לא ידע להפעיל את המצלמה, ולכן אין תמונות של הילארי מן הפסגה.

הצלחות נוספות

המסלול הצפוני

סולו - בלי חמצן

מסלולי טיפוס

ישנם שני מסלולי טיפוס עיקריים לפיסגת האברסט. מן הצד הנפאלי עולה מסלול הרכס הדרום מזרחי (southeast ridge). זהו המסלול בו טיפס דורון אראל בשנת 1992 והיה לישראלי הראשון שעמד על פסגת האברסט. מן הצד הטיבטי עולה מסלול הרכס הצפון מזרחי (northeast ridge), זהו המסלול בו טיפסו דודו יפרח ומיכה יניב בשנת 2006.

המסלול הדרומי - הנפאלי, נחשב לפחות קשה טכנית, אבל יותר מסוכן, כי הוא מאלץ את המטפסים לעבור את קרחון הקומבו מספר פעמים. זהו המסלול המטופס ביותר. זהו גם המסלול שבו טיפסו הילארי ונורגיי בשנת 1953. המסלול הצפוני - הטיבטי, צובר פופולאריות בשנים האחרונות, עם העליה במחירי הפרמיטים הנפאליים. זהו מסלול ארוך יותר וקשה יותר טכנית. יום הפיסגה דורש הליכה ארוכה (כמעט שני ק"מ) וכולו מעל גובה 8300מ'.

במהלך השנים טיפסו על ההר במגוון רחב של מסלולים נוספים, שחוזרים עליהם לעיתים רחוקות. יש כחמישה עשר מסלולים מוכרים, ביניהם המסלול של ריינהולד מסנר ועוד.

מרבית הנסיונות להגיע לפסגה נעשים לקראת תקופת המונסונים (חודש מאי), כשזרם הסילון עולה מעט, ועובר צפונה. עונה נוספת, פחות מקובלת, היא מיד אחר המונסונים, בחודשים ספטמבר-אוקטובר. בעונה זו מזג האוויר פחות יציב ויש בדרך כלל מעט שלג טרי על ההר, והטיפוס קשה יותר.

הרכס הדרום מזרחי

הרכס הצפון מזרחי

ישראלים על האוורסט

הישראלי הראשון שעמד על גג העולם היה דורון הראל, בשנת 1992, במסגרת משלחת מסחרים בין-לאומית. דורון אראל טיפס מן הצד הדרומי, הנפאלי, במסלול דומה לזה שבו טיפסו אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי. הוא המשיך, לאחר מכן, והיה לישראלי הראשון שהשלים את הטיפוס על שבע הפסגות הגבוהות בכל היבשות.

בשנת 2006 טיפסו על האברסט שלושה ישראלים. ב-18 למאי עמדו על הפסגה דודו יפרח ומיכה יניב במסגרת "משלחת השלום של האוורסט" (Everest Peace Project). יום לפניהם טיפס עד לפסגה מטפס ישראלי נוסף שאינו מעוניין להיחשף בשמו. הוא היה אז כבן 56, הישראלי המבוגר ביותר שהיה על הפסגה הגבוהה בעולם. שלושת המטפסים של 2006 טיפסו מן הצד הצפוני, הטיבטי.

בשנת 2010 טיפס גם דניאל קרן והיה לישראלי החמישי שעמד על גג העולם.


תרמו לדף זה: מיכה יניב ואחרים...